איך נדע מה האחר חושב והאם יש טלפתיה ונוכל לנחש מה יקרה

בנסיעה לברצלונה ב-2006, שהייתה מאוד חוויתית ומהנה לי ולמורן חברתי הטובה מהתיכון, היה לנו רגע פילוסופי שכזה. אני פגשתי בפעם הראשונה רכבת מטרו. כל ההכרות שלי על המפות, ואיך ליסוע ולאן, ומאיזה צד לקחת את הרכבת כדי להגיע למקום הנכון הייתה חדשה לי. אחרי יום של תרגול, שאולי זה לא מספיק, שוב שאלנו מישהו איך להגיע ל… לא זוכרת לאן, כי באמת השתמשנו במטרו הרבה פעמים. בכל מקרה, קנינו את הכרטיס, המוכרת הסבירה לנו כמיטב יכולתה, בדרך שאלנו עוד מישהו כדי לוודא שאנחנו בצד הנכון. מהבנתי הפנימית היינו בדרך הנכון.
עם זאת, מורן שאיתי עדין לא הייתה בטוחה שאנחנו במקום הנכון, הרכבת הגיעה במהירה, עליתי, ומורן נשארה בחוץ עוד מחזיקה את המפה ואומרת מילה… ובום! הדלת נסגרה.. אני בפנים, מורן בחוץ. אין לנו טלפון. פעם ראשונה בברצלונה ולא מכירות את העיר, מה עושים?
אז הייתי בתוך הרכבת וחשבתי לעצמי, מה עליי לעשות? להמשיך עם הרכבת עד ליעד? להמשיך תחנה אחת ולרדת ולחכות למורן? לחזור חזרה אל התחנה בה עלינו? לחזור אל המלון? לא תיאמנו מה עושים במקרה כזה, כי זה היה מקרה שלא צפינו. ואם אני אחליט מה לעשות, איך אדע שמורן תעשה אותו דבר ולא נלך לאיבוד כל אחת עם ההחלטה שלה?
באותו רגע, ההחלטה שהייתה נראית לי הכי הגיונית הייתה לרדת מהרכבת בתחנה הכי קרובה שאוכל, בתקווה שמורן תעלה על הרכבת שאחריה, כי הן באמת מגיעות כל כמה דקות, ואז נפגש על הרכבת שמורן תעלה עליה. ואם לא אראה אותה ברכבת שאחרי? אתמודד עם מה שיבוא. בינתיים הלכתי על התוכנית הזו בתקווה שהיא תעבוד.
וזה מה שהיה. ירדתי מהרכבת בתחנה אחרי. חיכיתי ברציף לרכבת הבאה, ראיתי את מורן מנופפת לי מאחד הקרונות, ועליתי אליה לאותו קרון.

לסיכומו של עניין...

ברגע הראשון זה היה נראה לי בלתי אפשרי. איך אדע מה מורן הולכת לעשות בלי לתקשר איתה? מה אם היא לא תהיה שם? מה אז אעשה? אבל איכשהו הסתנכרנו, ושתינו חשבנו על אותו דבר. ולפעמים צריך פשוט להחליט, ולגלות שדברים יעבדו. אולי זוהי טלפתיה, או שהיינו חברות טובות שמכירות הרבה זמו, שכבר חושבות אותו דבר. יחד עם זאת, נתתי ליקום להפתיע אותי, גם במצב של לחץ. לשחרר לעשות, ומה שיבוא יבוא.